רבות כבר דובר על פרשת הנשיקה או אם תרצו פרשת רמון, לכאורה לאחר שהנאשם הודה בקיומה של הנשיקה, נקודת המחלוקת הינה מצומצמת וצרה, לגרסת המתלוננת, הנשיקה התרחשה בהפתעה מוחלטת וללא הסכמתה מיד לאחר שהצטלמה עם הנאשם , לעומתה גורס הנאשם, שהנשיקה באה בהמשך ישיר ל"שיחת פלרטוט", והוא רק הגיב ונענה לה.

והנה לנו עוד מקרה קלסי של גרסה מול גרסה ועל בית המשפט להכריע עפ"י מידת האמון שירכוש למי מן הצדדים

במשפט פלילי מוטל נטל השכנוע על התביעה, והיא יוצאת ידי חובתה כאשר יש בחומר הראיות כדי להוכיח את כל יסודות העבירה במידה של למעלה מספק סביר.

בית המשפט בוחן האם עמדה התביעה בנטל השכנוע בשלב הכרעת הדין, כלומר: לאחר שהובאו כל הראיות, בית המשפט עורך בשלב זה מבחן איכותי של הראיות , שוקל שיקולי מהימנות ואם נותר בשלב זה ספק לעניין דבר שהוכחתו על התביעה, ימצא הנאשם זכאי בדינו.

ספק סביר זוהי אמת המידה לאופיו של הספק ממנו זכאי הנאשם ליהנות.

המושג ספק סביר מצביע על קיומה של אפשרות מתקבלת על הדעת אשר מציג הנאשם, כלומר : אפשרות ממשית שיש לה אחיזה בחומר הראיות, להבדיל מהשערה שאין לה כל בסיס בראיות או שהינה בבחינת אפשרות תיאורטית גרידא.

כאשר הנאשם מציע הסבר אשר יש בו היגיון המשתלב עם מארג הראיות המוצגות במהלך המשפט, אזי יוצר ספק סביר בעיני בית המשפט וספק זה אמור להוביל לזיכויו של הנאשם.

בהיעדר אמון בהסברו של הנאשם או בהיעדר הגיון בתזה התיאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס הדרוש ליצירת ספק כזה ואזי בית המשפט ירשיע את הנאשם.

בתיק פלילי מורכב ביותר אשר מעורבים בו קטינים שהתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני כב' השופט זלוצובר, המדינה הגישה כתב אישום נגד הנאשם בו הואשם בעבירה של מעשה מגונה בקטינה – עפ"י עובדות כתב האישום התארחה המתלוננת ( הקטינה ) בבית הנאשם כאורחת בתו הקטינה בת כיתתה.

בשעת לילה מאוחרת נכנס הנאשם לחדר בו ישנה המתלוננת, התיישב על המיטה לצידה ומישש את ישבנה כשהוא מכניס יד למכנסיה. המתלוננת נבהלה וקפצה מתוך שינה, ואז הנאשם לחש באוזנה אם היא רוצה להיות חברתו, צחק וקרב את שפתיו לפניה במטרה לנשקה. הנאשם חדל ממעשיו רק לאחר שהמתלוננת ביקשה שיפסיק ודחפה אותו מעליה.

הראיות

מטעם התביעה העידו חוקרת ילדים, אמה של המתלוננת  והמתלוננת בעצמה ומטעם ההגנה העידו הנאשם ואשתו .

הנאשם מסר בעדותו כי 3 בנותיו והמתלוננת ישנו באותו חדר ( בנותיו היו בנות 11, 6.5, ו – 5.5 ) לטענתו נכנס לחדר לכסות את הבנות וכיסה גם את המתלוננת. הוא לא שוחח איתה ולא עשה דבר המיוחס לו בכתב האישום.

הנאשם בעיקרון העיד בבית המשפט על עיקרי דבריו במשטרה, לטענתו לא היה כל אירוע בעל אופי מיני. עדותו נמסרה בשלווה, הגם שניכר היה שהמעמד אינו קל עבורו, והגם שנשאל שאלות לא קלות. השופט בהכרעת הדין אמר כי אינו יכול לומר, כי עדותו עוררה אמון במידה כה גדולה, בכדי שיוכל לקבוע כי דברי הקטינה הנם שקר מוחלט, ובאותה נשימה טען גם כי אינו יכול לומר שמעדותה של הקטינה עולים ממצאים מרשיעים או תומכים באופן ממשי לראיות התביעה.

לאור הסתירות, הפרכות ואי הדיוקים לרוב בגרסת התביעה, כמו גם בשל ההתרשמות הכללית מעדויות התביעה ומהנאשם וגרסתו – שעוררה לפחות ספק סביר בגרסת התביעה ובמקרה דנן ביהמ"ש זיכה את הנאשם. 

במקרה של השר חיים רמון קו ההגנה של פרקליטיו היה כי המדובר בטעות במצב דברים, כלומר טעה לחשוב כי המתלוננת מעוניינת בנשיקה לאור העובדה כי הצטלמה עימו בחיבוק דוב , הציעה לו לנסוע עימה לחו"ל ולמעשה פלרטטה עימו , כך שלעניות דעתי בנסיבות הקיימות, אין זה נכון יהיה לומר כי המדובר בטענה שאין לה כל אחיזה בחומר הראיות או שהינה בבחינת אפשרות תיאורטית גרידא ועל בית המשפט היה לזכות את השר חיים רמון ולו מחמת הספק.

במשפט פלילי, חייבת התביעה לשכנע את בית המשפט באשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. זיכויו של נאשם אינו בהכרח קביעה, כי המתלוננת שיקרה, אלא קביעה שבית המשפט לא שוכנע כנדרש במשפט פלילי מעבר לכל ספק סביר שיש בו כדי להרשיע את הנאשם.      

                                                                                            אברג'ל חיים, עו"ד