זכות השתיקה של נאשם מעוגנת בסע' 161 לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב ) התשמ"ב 1982 , זכות השתיקה באה למנוע מאדם להיקלע למצב בו  הוא מטלטל בין החובה המוסרית והמשפטית לומר את האמת, לבין החולשה האנושית לשקר כדי להציל את עורו, כל אלה נמנעים ע"י זכות השתיקה.

סע'2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית ( עדות ) קובע :
" אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין משטרה, או קצין מורשה אחר כנ"ל,  חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת האשמה פלילית." ( ההדגשות שלי )

סעיף 47 לפקודת הראיות קובע, כי:"(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך. "

זכות השתיקה כאמור, מוכרת כאחת מזכויותיו הבסיסיות של החשוד, כנגזרת מן החיסיון מפני הפללה עצמית, לגבי הנחקר כחשוד, זכות השתיקה היא זכות מוחלטת שאינה משתרעת רק לגבי שאלות שהתשובה להן עלולה להפלילו.

עפ"י ההגדרה שנתנה לזכות השתיקה בפסיקה בעבר, מטרתה העיקרית של זכות זו להבטיח לחשוד המוחזק במעצר את חופש הבחירה להחליט האם למסור הודעה לרשויות אכיפת החוק או לאו.

את תכניה של זכות השתיקה קבעה הפסיקה מתוך ההנחה שכיבוד זכות השתיקה של חשוד במהלך החקירה הנו הכרחי למתן תוקף מעשי הן לזכותו החוקתית של החשוד להיוועץ ללא דיחוי עם עו"ד בעת שנעצר והן לזכותו החוקתית של נאשם שלא להעיד ולהפליל את עצמו בעת המשפט המתנהל נגדו.

ביהמ"ש עוד קבע לא אחת בשורה של פסקי דין כי עומדת לו לחשוד זכות שתיקה מוחלטת בשלב החקירה וזכות בחירת קו ההגנה במהלך הדיון במשפטו ואין הדעת סובלת שעשיית שימוש בזכות השתיקה או בזכות בחירתו של קו ההגנה, יהיו לו כשלעצמם לרועץ.   ברם, לעשיית שימוש בזכות השתיקה ע"י חשוד ישנו מחיר טבעי מן ההיבט הראיתי,  חשוד הבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא משקל שכנגד, ובכך מתחזק מטבע הדברים כוחן הלכאורי של אותן ראיות וככל שהזכות הזו מקיפה ומלאה – שובר של חובה בצידה וביהמ"ש רשאי להסיק מסקנות לחובת הנאשם העושה שימוש בזכות הזו.

ההשלכות האמורות שיש לשתיקת חשוד במהלך החקירה ולהשהיית חשיפה של גרסת הנאשם עד לאחר תום פרשת התביעה כעניין שבטקטיקה, הינן השלכות הצומחות בדרך הטבע מהתנהגותו של הנאשם ואין בהן על כן, כדי לפגוע או לכרסם בזכויותיו הבסיסיות לשתוק במהלך חקירתו כחשוד ולבחור בקו ההגנה הנראה לו במשפטו. ההשלכות האמורות מהוות תופעות לוואי, המלוות מטבע הדברים את עשיית השימוש בזכויות הנ"ל ויש לראותם כסיכונים הנעוצים בטבע האנושי, ובתור שכאלה לא ניתן להימנע מהשלכותיהם.על רקע זה, כאשר נאשם כובש את עדותו במשטרה עומד כנגדו החשד הטבעי כי כבישת עדותו נועדה להתאמת הגרסה הכבושה לראיות התביעה ולסיכול האפשרות לבחון את מהימנותה. 

אשר על כן, גם נאשם הכובש את גרסתו חייב ליתן הסבר סביר ואמין בדבר הטעם לכבישתה של הגרסה, ובמקום שלא ניתן טעם כזה, נושאת הגרסה המאוחרת תווית של חשד, שמא היא כוזבת. תווית כזו טעונה הסרה, וכל עוד לא הוסרה הריהי מעיבה על אמינותה של הגרסה מטעם הנאשם.

לסיכום אני סבור כי זכות השתיקה המוקנית לכל חשוד הנחקר במשטרה טוב שישתמשו בה עד להיוועצות עם עורך דין ולאחר מכן ביחד לאחר בחינה והערכה כל הזמן של הסיכויים והסיכונים להחליט אם מוסרים גרסה מלאה ואם לאו.

כל המידע המוצג במאמר זה הינו כללי בלבד ואין לראות בו תחליף לייעוץ משפטי פרטני ו/או חוות דעת משפטית, מומלץ בכל מקרה לפנות לקבלת יעוץ משפטי לפני נקיטת פעולות כלשהן.

                                  אברג'ל חיים, עו"ד