הליכי מעצר כנגד אדם הינם צעדים קיצוניים ביותר, שכן משמעותם פגיעה קשה וחמורה בזכויות הבסיסיות ביותר של האדם – שלילת חירותו וחופש תנועתו בטרם הוכחה אשמתו, לפני שהורשע בדין והינו בחזקת חף מפשע.
קיימים בהליך הפלילי סוגים שונים של מעצרים שההבדל העיקרי ביניהם מושתת על השלב בו נמצא ההליך.
"מעצר ימים" או לחילופין "מעצר לצרכי חקירה" טרם הגשת כתב אישום הינו שלב קריטי בהליך הפלילי – מדובר במעצר ראשוני שמתבצע בזמן חקירת משטרה פעילה ומאפשר ליחידה החוקרת השלמת חקירה בעוד החשוד נתון במעצר וזאת על בסיס אחת או יותר מעילות המעצר המוגדרות בחוק: מסוכנות ו/או חשש לשיבוש הליכי חקירה ו/או צרכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כאשר החשוד במעצר.
למעט מקרים חריגים, חובה על היחידה החוקרת להביא את החשוד בפני שופט תוך 24 שעות מרגע שנעצר. בית המשפט רשאי להאריך את המעצר בתקופה של עד 15 ימים בכל פעם, כשמניין כל הארכות המעצר לא יעלה על 30 ימים.
במעצר ימים לא מוצגות הראיות בפני החשוד או בא כוחו אלא בפני בית המשפט בלבד ועל היחידה החוקרת להראות כי קיימות ראיות ברמה של "יסוד סביר" כי החשוד ביצע לכאורה את העבירות בהן הוא חשוד וכי קיימת עילת מעצר המצדיקה את המשך מעצרו.
החוק קובע כי המעצר מהווה חריג ולא ברירת מחדל ולכן על בית המשפט לנקוט במשורה בסמכותו וגם אם קיים חשד סביר ועילת מעצר, בית המשפט חייב לבחון חלופת מעצר המאיינת את המסוכנות הלכאורית של החשוד ובאמצעותה הפגיעה בחירות החשוד תהא פחותה.
