אחת מזכויותיו הבסיסיות של נאשם בהליך פלילי הינה שמירה על זכות השתיקה. משמעותה של זכות השתיקה הנה, כי אין אדם חייב למסור הודאה ו/או כול פרט העלול להפליל אותו כאשר הוא נחשד בעבירה מסוימת. במסדרונות ביהמ"ש סנגורים פליליים נוהגים להתבטא כלפי הודאות מצד נאשמים ו/או חשודים ולכנות את ההודאה כמלכת הראיות, ומכאן עולה שראוי להשתדל לשמור את המלכה קרוב לחזה ולא להקריב אותה מהר לרשות החוקרת, שכן בלעדיה ההגנה על נאשם בדין הפלילי הופכת להיות קשה ומסובכת.
זכות השתיקה של נאשם מעוגנת בסע' 161 לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב ) התשמ"ב 1982 זכות השתיקה באה למנוע מאדם להיקלע למצב בו הוא מטלטל בין החובה המוסרית והמשפטית לומר את האמת, לבין החולשה האנושית לשקר כדי להציל את עורו, כל אלה נמנעים ע"י זכות השתיקה.
סעיף 47 לפקודת הראיות קובע, כי:
"(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך. "
זכות השתיקה כאמור, מוכרת כאחת מזכויותיו הבסיסיות של החשוד, כנגזרת מן החיסיון מפני הפללה עצמית, לגבי הנחקר כחשוד, זכות השתיקה היא זכות מוחלטת שאינה משתרעת רק לגבי שאלות שהתשובה להן עלולה להפלילו.
עפ"י ההגדרה שנתנה לזכות השתיקה בפסיקה בעבר, מטרתה העיקרית של זכות זו להבטיח לחשוד המוחזק במעצר את חופש הבחירה להחליט האם למסור הודעה לרשויות אכיפת החוק או לאו.
את תכניה של זכות השתיקה קבעה הפסיקה מתוך ההנחה שכיבוד זכות השתיקה של חשוד במהלך החקירה הנו הכרחי למתן תוקף מעשי הן לזכותו החוקתית של החשוד להיוועץ ללא דיחוי עם עו"ד בעת שנעצר והן לזכותו החוקתית של נאשם שלא להעיד ולהפליל את עצמו בעת המשפט המתנהל נגדו.
ביהמ"ש עוד קבע לא אחת בשורה של פסקי דין כי עומדת לו לחשוד זכות שתיקה מוחלטת בשלב החקירה וזכות בחירת קו ההגנה במהלך הדיון במשפטו ואין הדעת סובלת שעשיית שימוש בזכות השתיקה או בזכות בחירתו של קו ההגנה, יהיו לו כשלעצמם לרועץ.
ברם, לעשיית שימוש בזכות השתיקה ע"י חשוד ישנו מחיר טבעי מן ההיבט הראיתי, חשוד הבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא משקל שכנגד, ובכך מתחזק מטבע הדברים כוחן הלכאורי של אותן ראיות וככל שהזכות הזו מקיפה ומלאה – שובר של חובה בצידה וביהמ"ש רשאי להסיק מסקנות לחובת הנאשם העושה שימוש בזכות הזו.
ההשלכות האמורות שיש לשתיקת חשוד במהלך החקירה ולהשהיית חשיפה של גרסת הנאשם עד לאחר תום פרשת התביעה כעניין שבטקטיקה, הינן השלכות הצומחות בדרך הטבע מהתנהגותו של הנאשם ואין בהן על כן, כדי לפגוע או לכרסם בזכויותיו הבסיסיות לשתוק במהלך חקירתו כחשוד ולבחור בקו ההגנה הנראה לו במשפטו. ההשלכות האמורות מהוות תופעות לוואי, המלוות מטבע הדברים את עשיית השימוש בזכויות הנ"ל ויש לראותם כסיכונים הנעוצים בטבע האנושי, ובתור שכאלה לא ניתן להימנע מהשלכותיהם.
